החלטה בתיק ת"א 16517-04-10

א.         רקע כללי:

1.                  לפניי בקשה מטעם הנתבעת להורות לתובעים ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיה, וכן להורות כי היה ולא תופקד הערובה תוך המועד שנקבע תידחה התובענה (להלן - הבקשה); והכל בהתאם להוראות תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן - תקנות סדר הדין האזרחי).

2.                  התובעים הינם תושבי רצועת עזה שבתחומי הרשות הפלסטינית (להלן גם - הרצועה). לטענת התובעים, ביום 28.4.08, בשעה 08:15 או בסמוך לכך, סעדו תובעים 1 עד 7 - אם משפחת אבו מעתק וששת ילדיה הקטינים - את ארוחת הבוקר בביתם שבעזבת בית חאנון שברצועה (להלן - הבית).

3.                  או אז הותקף הבית בטיל שנורה מכלי טיס ישראלי (להלן - אירוע הירי או הירי). כתוצאה מאירוע הירי נהרגו האם (תובעת 1) וארבעה מילדיה (תובעים 2 עד 5), ושני ילדים נוספים (תובעים 6 ו-7) נפצעו.

4.                  התובעים - הכוללים גם את בעלה של האם (תובע 8) והוריה (תובעים 9 ו-10), שהם לפי הטענה יורשי המנוחים - הגישו אפוא את התובענה דנא נגד הנתבעת. בכתב התביעה נטען, כי אופן ביצוע הירי על ידי כוחות צבא ההגנה לישראל (להלן גם - הצבא) מגבש עוולות שונות, בהתאם להוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש], ועל כן התובעים זכאים לקבלת פיצויים מהנתבעת בהתאם להוראות הפקודה.

5.                  בהקשר זה נטען בין השאר, גם במסגרת התגובה לבקשה, כי כוחות הצבא פעלו ברשלנות, תוך גרימת פגיעה לבית שאוכלס על ידי אזרחים תמימים, אשר מעולם לא השתתפו במעשים הפוגעים בביטחון המדינה ולא היוו סכנה כלשהי לחיי החיילים.

ב.         נימוקי הבקשה ותגובת התובעים:

6.                  בבקשה נטען, כי התובעים הינם תושבי חוץ, המתגוררים מחוץ לתחום השיפוט של המדינה, ואין בידיהם להצביע על בעלות על נכסים בתחומי מדינת ישראל, כאשר די בנתונים אלה, כשלעצמם, כדי לחייב את התובעים ליתן ערובה. בהקשר זה הדגישה הנתבעת בבקשה, כי טרם נקבעו בשטחי הרשות הפלסטינית נהלים ומנגנונים, אשר עשויים לאפשר אכיפת החלטות של בתי משפט ישראליים בשטחי הרשות, ועל כן ככל שתידחה התביעה לא תוכל הנתבעת לגבות מהתובעים את הוצאותיה.

7.                  הנתבעת הוסיפה וטענה כי סיכויי הגנתה הם טובים. בהקשר זה נטען, בכתב ההגנה, כי מדובר בתובענה העוסקת, אף לפי הנטען בה, ב"פעולה מלחמתית" כהגדרתה בהוראות חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952 (להלן - החוק), וממילא סיכוייה קלושים לנוכח פטור המדינה מאחריות בנזיקין בגין פעולה כאמור, המתווסף על ההגנה בדבר מעשה מדינה.

8.                  הנתבעת הוסיפה וטענה, באותו הדבק דברים, כי הגם שהרצועה מצויה בשטחי הרשות הפלסטינית, הרי שבפועל שולט בה, מאז שנת 2007, ארגון הטרור חמא"ס. השתלטות ארגון החמא"ס על הרצועה הביאה להתגברות פעילות הטרור ממנה נגד ישראל, בדרכים שונות ומגוונות, וממשלת ישראל אף הכריזה על שטח רצועת עזה כשטח עוין.

9.                  לפיכך נאלץ הצבא לבצע פעילות צבאית-מלחמתית מתמשכת באיזור רצועת עזה, לרבות ביום 28.4.08, בו, לפי טענת הנתבעת, "במהלך פעולה צבאית נצפו חמושים בסמוך לכוחות הביטחון וכן בוצע ירי מצד חמושים פלסטינאים אל עבר הכוחות"; ועל רקע זה עתרה הנתבעת, בבקשתה, כי בית המשפט יורה לתובעים ליתן ערובה הולמת להוצאותיה, כפי שנקבע בפסיקה במקרים דומים רבים.

10.              התובעים, מצדם, התנגדו לבקשה. לטענת התובעים, הבקשה נועדה לחסום את דרכם מלברר את תביעתם לגופה, משיקולים זרים. בהקשר זה הדגישו התובעים כי טענות הנתבעת הן סתמיות וכלליות, ועוסקות יותר במצב הכללי ברצועה מאשר במקרה הקונקרטי נשוא התובענה, לגביו לא נמסרה גרסה ממשית כלשהי.

11.              ב"כ התובעים ציין, כי הגם שהוא ער לכך שקיימות החלטות רבות בהן הורו בתי משפט שונים, בנסיבות דומות, על חיוב תובעים בהפקדת ערובה, הרי שישנן גם החלטות אחרות, אשר בית משפט זה מתבקש ללכת בדרכן. עוד ציין ב"כ התובעים, כי ניתן יהיה לפצל את הליכי המשפט ולדון בסוגיית האחריות תחילה, ובדרך זו לצמצם את הוצאות הנתבעת.

ג.         דיון והכרעה:

12.              הסוגייה המשפטית בדבר השיקולים שעל בית המשפט לשקול ולאזן בבקשה כגון דא - דהיינו: בקשה למתן ערובה לפי הוראות תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי - היא בבחינת שדה חרוש, ואין צורך להאריך ולחזור כאן על דברים ידועים.

13.              בקצירת האומר יצוין, כי הגם שככלל אין לחסום דרכו של תובע בהטלת ערובה, העלולה למנוע ממנו לממש את זכותו החוקתית לגישה לערכאות, יש להתחשב גם בעניינו של הנתבע. לפיכך, כאשר עסקינן בתובע המתגורר מחוץ לתחום השיפוט ואין בידיו נכסים בארץ מהם ניתן להיפרע, וכאשר על פני הדברים סיכויי התביעה אינם טובים, נקודת האיזון משתנה לטובת הנתבע.

14.              ואכן, במקרה דנא - כפי שנקבע בפסיקה במקרים דומים רבים - נקודת האיזון נוטה לטובת הנתבעת, שכן ברור כי הנתבעת לא תהא מסוגלת להיפרע מהתובעים, ככל שהתובענה תידחה, ועל פני הדברים מדובר בתובענה העוסקת ב"פעולה מלחמתית" שסיכוייה אינם טובים לנוכח הוראות החוק, בפרט כפי נוסחן לאחר התיקונים שנעשו בהן בעשור האחרון.

15.              יפים לעניין זה הדברים הבאים, שנאמרו על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' עמית):

באשר לסיכויי התביעה קבע בית משפט קמא כי אלו אינם ברורים. מעיון בכתב התביעה עולה כי המשיבים טוענים לאירוע מתמשך של פגיעה בירי ולאחר מכן לפגיעה מטיל ממסוק. על פני הדברים ובזהירות הראויה, הרי שהתקיפה ממסוק מצביעה על כך שענייננו בפעולה מלחמתית מובהקת. לכן, גם בהנחה שהמשיבים תמי לב לחלוטין, ונקלעו לאירוע על לא עוול בכפם, סיכויי התביעה קלושים עד מאוד. מסקנה זו מביאה לשינוי בנקודת האיזון בין השיקולים השונים ומשפיעה על גובה הערובה (בר"ע (מחוזי חיפה) 3026/08 מדינת ישראל נ' מהיוב אבו ערה (2008), בפסקה 9 להחלטה; ההדגשה הוספה. להלן - עניין אבו ערה).